אם בתחילת הקריירה שלה, אי-שם בבן יהודה בתל אביב של אביב 1940, היינו תופסים את "קול ישראל" בשרוול ואומרים לה: "יום אחד עוד תהיי לרדיו הממלכתי של מדינת ישראל", היא ודאי הייתה נועצת בנו מבט מופתע, ודורשת שנחזור על דברינו בשנית. עד כדי כך רחוקה הייתה המציאות של תחנה הרדיו המחתרתית הקטנה של אירגון "ההגנה" ממצבה היום. נכון להיום מפעילה "קול ישראל" שמונה רשתות שידור: רשת א', ב', ג', ד', רדיו רק"ע, רשת השידורים לחו"ל (שבעבר נקראה "קול ציון לגולה") FM88, קול המוסיקה, ורשת מורשת. לכל אחת מהתחנות אופי ותחום עיסוק ייחודיים. מדובר, למעשה, בשמונה תחנות עצמאיות, המאוגדות במסגרת המוסד הממלכתי הנתון לפיקוחה של "רשות השידור" (הממומנת, בין היתר, על-ידי האזרחים בתשלומי האגרה). סיפור הצלחתה של "קול ישראל" הוא סיפור יוצא-דופן, שכן מדובר באחד המקרים הבודדים שבהם מי שעבד את האדמה זוכה גם לקצור את פירות ההצלחה ולקבל את הכבוד המגיע לו. ויש כבוד.
יותר מכל גוף משדר אחר, מייצגת "קול ישראל" את תולדות השידור העברי, ומשמשת כמזכרת חיה לדור שקדם לדור המייסדים. שריד מתקופת ראשיתו של הרדיו הישראלי, שהיה לגורם משפיע ומעצב בכל הצמתים ההיסטוריים של מדינת ישראל, החל מהנקודה הגורלית של הכרזת העצמאות ב-1948. ההיסטוריה של "קול ישראל" ידעה תהפוכות לרוב, ולצדם לא מעט רגעים של נחת. עד תחילת שנות השישים של המאה הקודמת הייתה רשת א' הרשת היחידה ש"קול ישראל" שידר בה. בשנת 1962, הוחלט לפצל את שידורי הרשת לשתי תחנות: רשת א', שתהווה המשך רצוף לשידורי "קול ישראל", ורשת ב', שתשדר תכניות בידור ומוסיקה. בשנת 1976 נוסדה רשת ג', ששדרה מוסיקת פופ מכל הסוגים. במרוצת השנים עברה רשת ג' לשדר מוסיקה עברית בלבד. הקמתה של רשת ג' שיקפה את תהליך השינוי בהרגלי המאזינים לרדיו שחל בשנות ה-60 וה-70 בעולם כולו, ובישראל בפרט. ריבוי התחנות, איכות השידורים ואיכות ההשמעה הגואות, בנוסף לצורך להעמיד חלופה ראויה לטלוויזיה, אילצו גם את "קול ישראל" השמרנית להיפתח ולפנות לקהל צעיר באמצעות תכנים קלילים וקצביים יותר. התהליך נמשך עד עצם היום הזה ובהצלחה חלקית בלבד, שכן למרות ריבוי התחנות מזוהה כיום "קול ישראל" בעיקר עם תוכן כבד המאפיין את הקו הממלכתי והשמרני יותר של שידורי הרדיו בישראל.
